יש לכם את הצילומים. הבעיה היא למצוא אותם.

מאה מצלמות מקליטות בלי תקלה. הצרות מתחילות ביום שבו באמת קורה משהו — ארגז נעלם מהמחסן, מישהו נכנס לחדר שלא היה אמור להיכנס אליו, לקוח נשבע שהיה אצלכם ביום שלישי. לאבטחה יש עכשיו טרהבייטים של וידאו וכלי אחד: אדם שמריץ אותם קדימה ואחורה. מול מאה מצלמות ושבוע של הקלטות, האדם הזה מפסיד. הוא בודק את שתי המצלמות שיש לו תחושה לגביהן, ושם זה נגמר.

Digercules עובדת מהקצה השני. אנחנו לא עושים ניטור בזמן אמת ולא מחליפים את מערכת המצלמות שלכם. אנחנו עוברים על מה שהיא כבר הקליטה — בדיעבד, על מחשב רגיל אצלכם במשרד. אתם לא מקבלים "וידאו שמישהו צפה בו". אתם מקבלים רשימה קצרה: הקובץ, הרגע המדויק, והסיבה שהוא ברשימה. הצוות שלכם צופה בארבעים קטעים במקום בארבע מאות שעות.

מה אנחנו מוצאים

מה שהשתנה, לא רק פנים. אבטחה כמעט אף פעם לא מבקשת "תמצאו את הפנים האלה". היא מבקשת "כאן עמד ארגז, עכשיו הוא לא כאן — מתי הוא נעלם, ועם מי". אנחנו מפרקים כל הקלטה לסצנות ומסמנים את הרגע שבו התמונה של מצלמה מסוימת הפסיקה להתאים למה שהיא הראתה קודם. חפץ שנעלם. דלת שהוזזה. ארון שנשאר פתוח. רכב שאתמול לא היה שם. שום דבר מזה לא דורש זיהוי פנים.

האנשים שלכם, וכל השאר. פנים מתוך הפריימים הנבחרים נכנסות לגלריה. מאשרים עובד פעם אחת, ומשם המערכת מבדילה בין מוכר ללא־מוכר בכל הארכיון — ובכל עבודה שתבוא אחריו, כי הגלריה נשארת ולא מתחילה מאפס בכל ייצוא חדש.

היא בנויה לאנשים שמשתנים. כל אדם נשמר כאוסף תמונות ייחוס מתקופות ומתנאים שונים, לא כדיוקן ממוצע אחד. מיצוע הוא בדיוק מה שהורס זיהוי: מזגו פנים על פני חמש־עשרה שנה ולא תקבלו התאמה לאף אחד. גם פריים נקי הוא לא תנאי. אנחנו לוקחים את הצילום החד ביותר בכל סצנה ומכריעים לפי כלל הפריימים של אותו אדם, לא לפי אחד מטושטש.

ורק אדם מגדיל את הגלריה. שם נקשר לפנים אחרי שהעובד שלכם אישר — למוצר אין בכלל מסלול של "המערכת החליטה שזה הוא". ככה הוא בנוי, זו לא הגדרה שאפשר לשנות. עד היום אושרו כך 430 פרצופים.

תוכנית שליפה. למצוא זה חצי מהעבודה. החצי השני הוא לצאת עם עותק שמחזיק מים. אתם מקבלים תוכנית כתובה: אילו קבצים, אילו טווחי זמן, איפה הם יושבים פיזית, באיזה סדר למשוך אותם, וסכום ביקורת לכל עותק. גם חודשים אחר כך תוכלו להראות שהקובץ שמסרתם למשטרה הוא בדיוק הקובץ שהיה במקליט.

איך זה עובד

הצילומים נשארים אצלכם. או שכל העבודה רצה על המחשב שלכם — אינוונטר, ניתוח סצנות וחיפוש פנים בנויים למעבד רגיל, בלי כרטיס מסך — או שהשלב הכבד עובר למכונה חיצונית אחת ומוגדרת, דרך ערוץ עמית־לעמית סגור. העיבוד מתבצע כולו על המחשב של הלקוח, או — אם העוצמה אינה מספיקה — מואצל למכונה חיצונית ספציפית דרך ערוץ עמית-לעמית סגור (לא ענן ציבורי): כוח המחשוב ממוקם פיזית בקווקז ובמזרח אירופה, הלקוח מקבל תמיד מידע מפורש על איזו מכונה ובאיזו סמכות שיפוט מתבצע העיבוד, וחוזרות רק תוצאות טקסטואליות/מובנות — לא קובצי המקור. מה שחוזר אליכם: טבלאות, תיאורים ופריימים לדוגמה. אף פעם לא ההקלטות עצמן.

שאלות שחוזרות

"מאה מצלמות, חודש הקלטות. באמת?" העלות לא הולכת לפי גודל הקובץ. קודם קוראים מטא־דאטה על כל הארכיון בלי לפענח וידאו, אחר כך מחלצים רק פריימי מפתח, וכל השאר עובד עליהם. שעת הקלטה לוקחת דקות על מעבד אחד. למספר אמיתי על הנפח שלכם — הריצו פיילוט על יום אחד; זה שווה יותר מכל הערכה מראש.

"זו ביומטריה של עובדים. הייעוץ המשפטי יישב על זה חצי שנה." שני דברים נפרדים. חיפוש שינויים בסצנה לא נוגע בפנים ולא מעבד ביומטריה בכלל — אם השאלה היא מתי נעלם הארגז, המודול הזה פשוט כבוי. ואם כן רוצים לזהות אנשים, הגלריה יושבת אצלכם יחד עם ההקלטות ולא מגיעה אלינו בשום צורה, וכל שם בה הוקלד בידי עובד שלכם, לא הופק על ידי מודל. הבסיס המשפטי הוא שלכם לקבוע; אנחנו מתאימים את העבודה אליו.

"המקליט שלנו לא סטנדרטי. פורמט מוזר." צפוי. זו הגדרה, לא כתיבה מחדש. המערכת נבנתה כדי לזחול על ארכיונים מבולגנים של אחרים — המקליט שלכם הוא עוד אחד כזה. מה שנחוץ בהתחלה: ייצוא של תקופה כלשהי, והסבר קצר איך נקראים אצלכם הקבצים והמצלמות.

מה אנחנו לא עושים

בלי ניטור בזמן אמת ובלי חיבור ישיר למצלמות שלכם. אנחנו לא מחליפים את מערכת האבטחה ולא כותבים חוות דעת משפטית. אנחנו לא שמים שם על פנים בלי אישור של העובד שלכם. אלה בחירות, לא חוסרים: אנחנו עובדים על הארכיון ומגישים את החומר לאדם שמחליט.

מאיפה מתחילים

בחרו אירוע אמיתי אחד. שלחו לנו את ההקלטות מאותו פרק זמן וספרו מה חיפשתם. אתם מקבלים בחזרה את האירועים עם חותמות זמן ותוכנית שליפה. השוו את זה למה שהאנשים שלכם מצאו ידנית — או פספסו. זה המבחן הכן היחיד שיש כאן.